פס"ד בערעור על רשם ההוצל"פ בטעת פרעתי להפחתת מזונות

1.         המערערת הגישה ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (שי גור) ,מיום 10.2.13 בבקשת המשיב בטענת "פרעתי", אותה הגיש במסגרת תיק הוצל"פ 02-03597-09-7 ואשר התקבלה בחלקה.

בהתאם להסכמה דיונית מיום 17.7.13 ניתן פסק הדין על סמך החומר הנמצא בתיק וסיכומי הצדדים וללא דיון במעמד הצדדים. המערערת הגישה סיכומיה ביום 26.8.13. המשיב לא הגיש עיקרי הטיעון במועד, למרות שקיבל ארכה עד ליום 10.10.13. לאחר קבלת ארכה נוספת הוגשו עיקרי הטיעון ביום 23.10.13.

2.         הצדדים , בני זוג לשעבר, הורים ל-3 בנות, חתמו על הסכם גירושין ביום 3.12.06, שקיבל תוקף פסק דין ביום 26.12.06 (להלן: "ההסכם"). המשיב התחייב בהסכם לשלם מזונות בסך 3,333 ש"ח לחודש לכל בת ולדאוג לכל מחסורן של שלושת הבנות, עד הגיע כל אחת מהן לגיל 23 שנים.

טענות המערערת

3.         לטענתה, נאלצה לפתוח תיק הוצל"פ ביום 20.4.09, לאחר שהמשיב לא עמד בחיוביו  לתשלום  המזונות בסך 10,000 ש"ח לחודש (לשלושת הבנות) ושילם באופן ספורדי ומבלי לכסות את ההוצאות החריגות להן התחייב. המשיב הגיש בקשה בטענת פרעתי לפיה לא שילם את דמי מזונות הבת מ., שכן התגוררה בביתו מפברואר 2008 ועד למרץ 2010 ונשא בהוצאותיה. המשיב אף ניסה לטעון כנגד חיובו במזונות הבת ג. בעת שירותה הצבאי.

4.         עקרי טענות הערעור נגד החלטת כב' הרשם מיום 10.2.13 , מתייחסות לקביעות הבאות:

א.    קבלת טענת המשיב וחיובו במחצית מדמי מזונות לתקופה מפברואר 2008- עד מרץ 2010.

ב.    קביעת תקופת המחלוקת עד לחודש מרץ 2010.

ג.     קביעה כי ההסכם אינו עוסק בהחזקה או אפוטרופסות הקטינות.

ד.    אי קבלת טענת הזוכה, כי המשיב חייב בתשלומים להוצאות חריגות, לתקופה מעבר לטענת הפרעתי, שהוגשה ביום 13.5.09.

ה.    קבלת טענת שיהוי ואי חישוב הצמדה וריבית מזונות הבת מ..

5.         טעה הרשם, שמצד אחד הסיק כי הבת מ. לא עזבה את בית האם, אלא חילקה את זמנה בין שני הבתים ומצד שני קבע כי האב אינו חב במלוא המזונות, עקב השינוי במספר הלילות בשבוע בהם לנה אצל אביה, אלא במחצית המזונות בלבד. הרשם הוסיף להסכם התניות שאין בו. חרג מסמכותו עת נתן פירוש משלו להסכם . רוח ההסכם הינה, כי אין תלות בין הסדרי ראיה לדמי המזונות.

6.         המשמורת על הקטינות נקבעה לאם. לא נקבעו הסדרי ראיה, על מנת שהבנות תוכלנה לראות בבתי שני ההורים את ביתן ותוכלנה לשהות בהן כרצונן. הסדרי הראיה שצוינו הינן הסדרי לינה. אין קשר בין הסדרי הלינה לשאלת מזונות הבנות. הצדדים לא התייחסו לתקופת השירות הצבאי, שמטבע הדברים מצמצמת את לינת הבנות אצל כל אחד מההורים ונקבע כי המזונות ישולמו עד גיל 23 וכי בית האם יהווה מקום המגורים של הבת.

7.         המשיב התחייב לשאת בכל הוצאות הקשורות בפעילותן השוטפת של הבנות וברוח ההסכם. לא נדרשה להמציא אסמכתאות או קבלות עבור הוצאות הבנות. הרשם טעה בציינו כי היה עליה לשמור קבלות וכן לא התייחס למרבית ההוצאות. הרשם לא קיבל את טענות המערערת עד ליום מתן ההחלטה 10.2.13 ולא עד המועד בו הועלתה טענת פרעתי. לטענתה, זכותה לעתור להשבת הוצאות נלוות לגבי התקופה שמיום 13.5.09 ועד ליום 10.2.13. יכולה להגיש בקשה מגובה באסמכתאות. המערערת מציינת כי רשם ההוצל"פ לא צרף הצמדה וריבית לסכומים בהם זוכתה.

8.         הבת מ. כלל לא עברה להתגורר אצל המשיב, אלא שינתה במעט את הסדרי הביקורים שנקבעו בהסכם, בהתאם לנוחותה וצרכיה. לטענתה, כל שארע הינו שינוי זמני של הסדר ביקורים בלתי קבוע שאין לו כל השלכה לענין החיוב במזונות.

עמדת המשיב

9.         מבקש לדחות את הערעור. החלטת רשם ההוצל"פ נסמכת על לשון ההסכם, בהתאם לבקשת המערערת דווקא. המערערת מבקשת לכפות על ההסכם את מה שאין בו. ההחלטה נשוא הערעור נסמכת על הכרעות עובדתיות ואין דרך ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. הבת מ., לא התגוררה עם האם בתקופה שבין פברואר 2008 וחודש מרץ 2010, ולעיתים רחוקות שהתה אצלה, בהסדרי ראיה, לפיכך לא הייתה זכאית למזונות. המערערת מבקשת להמיר את המילה מגורים במילה משמורת.

            עזיבת הבת מ. את בית האם מהווה תנאי מפסיק. אי תלות בין שהיית הקטינה בבית האם לתשלום מזונות הינו אבסורד. הסדרי הלינה מופיעים תחת כותר הסדרי ביקורים וראיה. למרות היות המשמורת המשפטית בידי האם, דמי המזונות כפופים למגורים בבית האם בפועל. קביעת הרשם כי חלוקת זמן מגורים פרושה תשלום מחצית דמי מזונות, עולה מלשון הסעיף, פרשנותו, אומד דעת הצדדים והגיונם של הדברים. ההסכם מדבר על חרות ביקור ושהייה, אך לא על מעבר למקום מגורים קבוע. בעת מגורי הקטינה בביתו הוא נושא בכל הוצאותיה.

10.        המערערת לא המציאה אסמכתאות וקבלות עבור ההוצאות. המשיב מודה כי הוסכם כי יישא ב-100% הוצאות חריגות, אולם אין המשמעות כי ניתן יהיה להעמיס הוצאות חריגות ללא התייעצות עמו. לטענתו שילם ביתר סכום של 107,124 ש"ח וזאת בנוסף לתשלומים בגין טלפונים סלולאריים, מחשבים ניידים ושכ"ל בבית ספר ריאלי.